לדבר לילדים שעוד לא מדברים 

אני מגיבה כאן באופן פומבי למסר אישי שנשלח אלי שענינו היה איך ניתן לדבר לילדים שעוד לא מדברים. ואני מוסיפה: ולדבר בצורה מכבדת (זה שם הקוד שלי תכף תראו למה) כך שהילד ואנחנו והביחד יזהירו במיטבם וכמובן שהתקפי זעם ובזבוזי אנרגיה של כל הצדדים ימנעו.

ואפתח בהקדמה אישית.
לאחר לידת בני האחרון, ילדתי, שהיתה אז הקטנה ביותר, נהפכה לילדת סנדוויץ - לא קלאסית אבל מאד סנדוויצ'ית. אני, שלא הייתי סנדוויץ' בעצמי, הבנתי לראשונה ולעומק את משמעות הקיום הסנדוויצ'י.
למרות שבהכרתי ידעתי זאת והתכוננתי והתכוונתי למנוע ולהתחמק - ילדתי המופלאה הפכה בחודש או חודשיים מילדת אהבה, שלווה, שפע וצחוקים לילדת סנדוויץ' מעונה (טוב, אני מגזימה) המייבבת מכל שטות, ויוצרת מצבים המנציחים את מסכנותה. מוכיחה לעצמה שוב ושוב שהיא מסכנה, בפיקחות ובעוצמה. ואני נפלתי לתוך הבורות שהניחה לפתחי שוב ושוב ושוב ושוב ללא פקחות וללא כוחות.

בוקר טיפוסי: התעוררתי עם התינוק, עשינו פיפי, ינקנו, הכנתי קפה, הגדולה התעוררה, צחקנו, התחבקנו, סיפור, חממתי את הקפה, שוב פיפי, והגשת אוכל, וניקוי, חממתי הקפה, ישבתי לשתות עם פיסת עיתון--- ו- אוי לא, הסנדוויץ' התעוררה. וכרגיל ביבבות עולות: "אמא אמא אמא אמאאמאמאמאמאמא"
מעולם לא קמה בבכי. תמיד בשיר, שחוק וחיבוקים. והנה, שוב, יבבות שתוך שבריר השניה מוציאות אותי משיווי משקלי ומפעילות אותי דרך כל כפתורי באופנים הכי שגויים.

נגשתי אליה. היא התמכרה לייאושה ולייבבותיה ולא שעתה אלי. נשמתי עמוק. יום קודם אני ייעצתי לאישה בבטחה ובינה ללא גבול והנה עתה אני נצבת נטולת כלים. שוב נשמתי עמוק (מזל שבוקר) ונזכרתי באהבה.

חבקתי אותה. אמרתי לה: "יש בך המון עצב."
(לא יודעת איך יצא לי כזה ניסוח נמלץ - אבל מה שיוצא מהלב הוא נכון ומתאים. זאת התזה שלי אבל המשיכו וקראו)
הוספתי: "יש לך לילות נורא עצובים".
"וימים נורא קשים".
ילדתי הביטה בי. ("סוף סוף מישהו מקשיב לי ומבין אותי")
ומיד ירדה מהמיטה והתחילה לשחק ברוח טובה ומשובבת.
זה כל מה שהיתה צריכה.
ולמרות שהיא כבר מדברת להפליא, הנה בסיטואציה שבה לא יכלה לדבר מעוצמת המכשולים שלפניה, דברתי אני במקומה, ראיתי אותה, העברתי לה מסר אמין ותקף שאני מבינה אותה ולליבה.
וזה הספיק.
נראה לכם אולי מוגזם ומופלץ. אבל חי נפשי שכך היה. הרגע הזה הרעיד אותי.
והיה גם נקודת המפנה.
היא עדיין מייבבת פה ושם. אבל הפסיקה להתפרקד על הרצפה בייאוש מכל אכזבה הכי קטנה.
היא עדיין פחות זוהרת אבל כבר הולכת ומזדהרת.
ואני לומדת כל הזמן.

אז אני אומרת לכותבת אלי:
דווקא כשילדים עדיין אינם מדברים, זוהי תקשורת ממש עשירה וממש כנה ואמיתית ומלאת גוונים. (תמיד אני מרגישה שעם קפיצת הדיבור הראשונה משהו שמיימי אובד. הילד כל-כך מתרכז במילול שמשהו בתקשורת הקודמת נעלם.
אחר כך הוא חוזר.

כשילדך נעשה בלתי נסבל, ואנחנו מתחילים להקשיב לפחד כיועץ (וזה לא טוב) -
נשמי עמוק, תזכרי בכמה את אוהבת אותו.
ותדברי אליו. באמינות ויושרה והמון כבוד. במשפטים קצרים. ומעט.
ואז עצרי והניחי לו "לדבר" אליך חזרה.
כל שיחה היא אישית וייחודית להורה, לילד, למצב, לשעה ולגובה הדשא.
אבל משהו בסגנון: "אתה נורא מאוכזב שלא הולכים ל... היית רוצה ללכת. ואתה כועס."
תראי מה התגובה, ודברי מליבך, בכבוד. בפשטות אבל כמו שהיית מדברת לקולגה מכובד בפתרון קונפליקט.
אני בטוחה שהתווך שיש בינכם יאפשר הליכה קדימה ולא תקיעות.
אם את, ההורה המנוסה, תורי את הדרך שמובילה לפתרון באמונה ואהבה, הוא יילך איתך, ויחד תנתבו.
אין הכוונה לומר שתוותרי ותתרצי וכן תלכו ל...
אתם לא הולכים.
אבל הרוח שלו, ורצונותיו ורגשותיו תקפים כמו שלך.
כל מה שהוא צריך הוא את ההכרה שלך במה שבתוכו.
זה ממש מעורר חרדה אם הוא חש שאין מכירים בו - הלא כן?
אז תני לו את הבטחון שעולמו יציב ותומך.

ובמקביל, בעת אחרת, מותר ורצוי גם לך לומר מה שאת מרגישה.
וכמובן רצוי שלא בשעת כעס או משבר.
זה שוב נורא אישי. תמצאי לך את מה שנכון לך בכל רגע (תתאמני, זה לא פשוט אבל מאד מהנה ומתגמל)
אני יכולה לומר (לילדתי המעצבנת):
"תשמעי, נורא קשה לי שאת כל הזמן בוכה"
או בהזדמנות אחרת:
"אני אלך לי כאן לפינה ואשב לי ואשתה מים קרים כדי להרגע,
ואז אחזור אלייך ונשחק"
ובאמת ללכת, ולשבת ולשתות לאט כוס מים,
ולנוח, לנשום להזכר באהבה, בכוחות, ביופי בחד פעמיות.
ולחזור בשמחה.
כולם מרויחים פעמיים:
הילדה רואה מודל חיקוי: אמא שמקשיבה לעצמה ומסוגלת לבטא את רגשותיה וצרכיה. ושדואגת למילוים בכבוד ובעוצמה.
וגם מקבלת אמא רגועה (ולא מיובשת). יש הפוגה והתחלה בכוחות ואמונה מחודשים.

נכון שרצוי 'להכיל' התנהגויות קשות ושלכל התנהגות ילדית יש מניע טוב ואמיתי.
וכדאי להבין ולמלל וכו' וכו'
אבל במקביל, מותר גם בעדינות ובהתאמה לגיל הילד לבטא את צרכייך ורגשותייך והגבולות המקובלים עלייך ובכלל.

ועכשיו, בנסיון לתת תשובה, אפילו שחסרים המון פרטים, ומקווה שאני לא מפספסת-
הייתי ממללת לפעוט שעוד לא מתקשר במילים-
"נפלה לך הקוביה" או "נפלה לך הקוביה וזה נורא מעצבן" וכדומה
לראות מה הוא רוצה- את בטוח אלופה בזה- ולבדוק את זה איתו - במילים - ולא לעשות - לעקוב אחריו:
"אתה מרים אותה שוב" או "אתה לוקח ומנסה עם אחרת" או "אתה זורק אותה רחוק כי היא עצבנה אותך"
אין תחליף לתקשורת בונה, נכונה, אוהבת.
המון המון המון רגעים כאלה והוא לא מפסיק ללמוד (וגם אנחנו)
לומד על קוביות וצבעים וגדלים ומרחק ומרחב
גם על מילים והקשרים
גם על רגשות וניהולם וגם בשעת משבר
וגם שאמו תומכת, בוטחת ומאמינה בו
וגם שיש בינכם קשר שהוא גדול מסך שניכם
וכל זה בדרכך, ברוחך בהכוונתך
ונעשה בצחוק ומשחק וחיבוקים ומבטים.
מה אפשר לבקש יותר מחינוך?